אני פוגש את יבגני בצהרי היום, אחר שתיקן אצלנו נזילה קטנה בכיור המטבח. בעומדו על מפתן הדלת הוא מלכסן מבט לעבר הגיטרה המונחת בסלון הדירה, ואז סב על עקביו ומתחיל לנגן. כפות הידיים הגדולות שלו רצות על סריגי הגיטרה בדיוק מהיר מעורר פליאה, ואני עומד ומשתאה, מחריש.
בהפוגת הצלילים, אני שואל אותו: מהיכן אתה יודע לנגן כל כך טוב, האם ניגנת בתור ילד?
בלורית שערו הבלונדינית עומדת זקופה ביחס לדמותו התמירה, בעוד עיניו הכחולות-עמוקות נועצות בי מבט מעורער.
"זאת הייתה העבודה הקודמת שלי במשך 10 שנים," הוא אומר ומיד שבות ידיו לנגן, הפעם מנגינה רווית רגש. אני מקשיב דקות ארוכות.
הוא קם מהספה ובעמדו שוב על הסף אני שב ושואל בעדינות, מדוע הפסקת אם כן?
"תראה", הוא אומר לי, "התגרשתי לפני כמה שנים, מאז הכל נראה אחרת, יש לי ילד קטן שגר אצלי חצי מהשבוע, כשיהיה לך ילד אתה תבין".
הוא ממשיך לספר, "אתה מבין אני מעדיף חיים פשוטים, לעבוד מהבוקר עד הצהריים, 8:00-16:00, עם משכורת קבועה, בלי דאגות. כשניגנתי במקצוע הייתי צריך להיות כל הזמן עם יד על הדופק. רגע אחד אתה לא שם לב, לא משווק את עצמך ואתה עף. אני זוכר פעם אחת כזאת בבירור, תקופה ארוכה קיבלתי משכורת יפה מאוד, באמת יפה, ואמרתי לעצמי זהו הגעתי לנקודה, וברגע שאמרתי את זה, טראח הכל נפל".
"כשיהיה לך ילד אתה תבין", הוא שב ומדגיש, "מאז אני מסתכל על הכל אחרת".
"אתה שואל למה אני לא מלמד מוזיקה? תראה אני מאמין שמורה זאת התחייבות טוטאלית לטווח רחוק. עשיתי את זה במשך לא מעט זמן. אמרת שאתה מנגן על צ'לו? נו אז אתה יודע מה זאת מוזיקה קלאסית, חייבים להיות בכושר, לנגן שמונה שעות ביום, לתת לידיים לדבר יותר מהר מהמחשבות, ואני לא יכול להרשות לעצמי את זה כרגע. אני לא יכול להתחייב לתלמיד עכשיו לשבע-שמונה שנים, רק ככה אני מאמין שמורה יכול באמת ללמד. אני מגזים, אני יודע, אבל אתה דתי אז אתה יודע מה זאת אמונה, נכון? אולי אלמד את הילד שלי לנגן, אם הוא ירצה, אולי הוא כן יצליח".
אז אתה מנגן מדי פעם לעצמך? גמגמתי.
"האמת שלא, הנה עכשיו נגעתי בגיטרה אחרי חודש וחצי שלא. זה קצת כואב אתה מבין? אבל אולי צריך באמת להפסיק עם זה. כן זה בהחלט מכניס לי חיים, הנה אתה רואה כמה אני מתרגש עכשיו".
אנחנו נפרדים לשגרת יומנו בלחיצת יד חזקה, תבוא לנגן אצלנו כל פעם שאתה עובר כאן, הא? אני אומר-מצווה עליו.
שבוע חולף, השעה 16:30 ואני פוגש את יבגני בקרבת הדירה עם גיטרה ביד. של מי הגיטרה? אני שואל ומצפה לשמוע שהיא מושאלת ממישהו בסמוך. אך הוא עונה לי, "היא שלי, נחמדה". צלילי הפלמנקו הסוחפים מסתיימים בפריטת פלז'ולט קטנטנה, ואל מול שקיעת היום אוויר הסתיו היבש נעשה לח יותר בקרבת העין.